במחקר עוקבה רטרוספקטיבי שביקש לבחון את הקשר בין הרפס זוסטר אופתלמיקוס (HZO) לבין סיכון לדמנציה השתתפו 846 מטופלים עם HZO, וקבוצת השוואה שכללה 2,538 מטופלים שלא נדבקו בעבר ב-HZO. אחרי כל מטופל בוצע מעקב נפרד על פני תקופה של 5 שנים על מנת לזהות את המטופלים שבשלב מאוחר יותר אובחנו עם דמנציה.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו רגרסיית סיכונים יחסיים על שם קוקס (Cox proportional hazards regression) על מנת לחשב את יחס הסיכונים (i(Hazard ratio לדמנציה לצד רווחים ברי-סמך 95% במהלך תקופת המעקב בין מטופלים עם HZO וקבוצת ההשוואה.
שיעורי ההיארעות של דמנציה ל-1,000 שנות-אדם היו 10.15 (רווח בר-סמך 95%: 7.22-13.87) ו-3.61 (רווח בר-סמך 95%: 2.61-4.89) עבור מטופלים עם HZO לעומת מטופלים בקבוצת ההשוואה, בהתאמה. הניתוח היחסי על שם קוקס הראה כי יחס הסיכונים הגס לדמנציה במהלך תקופת מעקב בת 5 שנים היה 2.83 (רווח בר-סמך 95%: 1.83-4.37) עבור מטופלים עם HZO לעומת מטופלים בקבוצת ההשוואה. לאחר תיקון למאפייני המטופלים ומחלות נלוות, למטופלים עם HZO עדיין היה סיכון פי 2.97 גבוה יותר לפתח דמנציה לעומת מטופלים בקבוצת ההשוואה.
בנוסף, החוקרים מצאו כי בקרב מדגם של גברים, יחס הסיכונים הגס לדמנציה אצל מטופלים גברים עם HZO היה 3.35 (רווח בר-סמך 95%: 1.79-6.28) לעומת מטופלים גברים בקבוצת ההשוואה.
מחקר זה מראה קשר בין HZO ודמנציה, והחוקרים ממליצים לרופאים להיות ערניים ולשקול אפשרות של דמנציה אצל מטופלים עם פגיעה קוגניטיבית אשר נדבקו בעבר ב-HZO.
מקור: