מיגרנה וסטיבולרית היא אחת הסיבות הנפוצות לוורטיגו ארעי. באופן כרוני, מטופלים עם מיגרנה וסטיבולרית מפתחים תגובה בלתי תקינה, גם לגירויים וסטיבולרים וגם לגירויים ויזואליים, המאופיינת ברגישות מוגברת לתנועה ולסחרחורת הנגרמת בעקבות גירוי ראייתי. נכון להיום, לא ידוע מהם המנגנונים העצביים המתווכים את התסמינים הללו.
עוד בעניין דומה
החוקרים שיערו כי התסמינים הללו מתרחשים בעקבות אינטראקציות לא תקינות בקורטקס הראייתי-וסטיבולרי, אשר מובילות להפרעה בתפקוד הוסטיבולרי. על מנת לבדוק את ההשערה שלהם, החוקרים בדקו האם חשיפה לתנועה חזותית מלאה ממושכת, אשר הודגמה בעבר כמווסתת את האקסיטביליות בקורטקס הראייה בבריאים ובמטופלים עם בעיות וסטיבולריות, יכולה להפריע לרפלקס האוקולו-וסטיבולרי ולסף הוסטיבולרי-תפיסתי של תנועה עצמית במהלך תנועה סיבובית.
החוקרים מצאו שמטופלים עם מיגרנה וסטיבולרית הדגימו סף רפלקסים וסף וסטיבולרי-תפיסתי מוגברים ולא תקינים בנקודת ההתחלה. לאחר גירוי של חשיפה לתנועה, הסף של הרפלקס והסף התפיסתי עלו באופן מובהק בקרב אותם מטופלים בהשוואה לקבוצות הביקורת, מטופלים עם מיגרנה ללא תסמינים וסטיבולרים ומטופלים עם ורטיגו ארעי הנובע מהפרעה פריפרית באוזן הפנימית.
תוצאות המחקר תומכות בידע הקיים כי ישנו שוני באינטראקציות בקורטקס הראייתי-וסטיבולרי אצל אנשים עם מיגרנה וסטיבולרית, כפי שהודגם באמצעות עלייה של הסף הוסטיבולרי לאחר חשיפה לתנועה חזותית.
מקור:
Bednarczuk, N.F. et al. (2019) Brain 142,3.