יעילות הטיפול האנדווסקולרי בחולים עם שבץ מוחי שנגרם כתוצאה מחסימת עורקים בזילריים לא נחקרה כל צרכה.
עוד בעניין דומה
במחקר שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine הקצו החוקרים באופן אקראי מטופלים בתוך שש שעות מהזמן המשוער בו אירע שבץ מוחי עקב חסימת עורקים בזילריים ביחס של 1: 1, לקבלת טיפול אנדווסקולרי או טיפול רפואי מקובל.
התוצא העיקרי היה תפקודיות עדיפה, שהוגדרה כציון 0 עד 3 ב-modified Rankin scale (טווח 0 עד 6, 0 = ללא מוגבלות, 3 = מוגבלות בינונית ו-6 = מוות) לאחר 90 יום. תוצאי הבטיחות העיקריים היו דימום תוך גולגולתי תסמיני בתוך 3 ימים לאחר תחילת הטיפול, וכן התמותה לאחר 90 יום.
במחקר נכללו 300 מטופלים (154 בקבוצת הטיפול האנדווסקולרי ו-146 בקבוצת הטיפול המקובל). טיפול בתרומבוליזה תוך-ורידית ניתן ל-78.6% מהחולים בקבוצה האנדווסקולרית ול-79.5% מקבוצת הטיפול המקובל. הזמן החציוני של תחילת הטיפול האנדווסקולרי היה 4.4 שעות לאחר הופעת שבץ.
תוצאה תפקודית חיובית התרחשה בקרב 68 מתוך 154 חולים (44.2%) בקבוצה האנדווסקולרית וב-55 מתוך 146 חולים (37.7%) בקבוצת הטיפול המקובל (סיכון היחסי [RR], 1.18; רווח בר-סמך [CI] 95%: 0.92 עד 1.50).
דימום תוך גולגולתי תסמיני אירע בקרב 4.5% מהחולים שטופלו בגישה אנדווסקולרית ובקרב 0.7% מאלה שקיבלו את הטיפול המקובל (סיכון יחסי, 6.9; רווח בר-סמך 95%: 0.9 עד 53.0); התמותה לאחר 90 יום היתה 38.3% ו-43.2% בהתאמה (סיכון יחסי, 0.87; רווח בר-סמך 95%: 0.68 עד 1.12).
לסיכום, בקרב חולים עם שבץ מוחי על רקע חסימה של עורקים בזילריים, לא נמצא הבדל מובהק בין טיפול אנדווסקולרי לבין הטיפול הרפואי המקובל ביחס לתוצא של תפקודיות עדיפה. עם זאת, מרווח בר-הסמך הרחב שהתקבל ביחס לתוצא העיקרי משתקף כי תוצאות מחקר זה עשויות שלא לכלול יתרון משמעותי של טיפול אנדווסקולרי. על כן, יש צורך בניסויים גדולים יותר כדי לקבוע את היעילות והבטיחות של טיפול אנדווסקולרי לחסימת עורק בזילריים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
