במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת Journal of Neurology, Neurosurgery & Psychiatry החוקרים בדקו את שיעורי התמותה מכל סיבה והתמותה הקשורה לאפילפסיה בחולים שעברו ניתוח כריתה לאפילפסיה (resective epilepsy surgery) ובחולים שלא נותחו וסובלים מאפילפסיה עמידה לתרופות. השערתם של החוקרים היתה כי מטופלים הממשיכים לניתוח צפויים להראות שיעורי תמותה נמוכה יותר לאורך זמן, בהשוואה לחולים שלא נותחו.

במסגרת המחקר החוקרים ערכו אנליזה על נתוניהם של 1,329 מבוגרים וילדים אשר נאספו מ-Swedish National Epilepsy Surgery Register וכן על נתוניהם של 666 חולים הסובלים מאפילפסיה עמידה לתרופות אשר עברו בדיקה הערכה טרום-ניתוחית אך לא נותחו לבסוף. למטופלים שנותחו נמצאו מעקבים למשך תקופה של בין שנתיים ל-20 שנים. החוקרים השתמשו ב- Swedish Cause of Death Register על מנת לזהות מקרי תמותה. דו"חות נתיחה נאספו עבור חולים עם חשד ל-sudden unexpected death in epilepsy (SUDEP). החוקרים השתמשו באנליזות רגרסיה של קפלן-מאייר וקוקס על מנת לזהות גורמים מנבאים לתמותה ול-SUDEP.

מתוצאות החוקרים עולה כי SUDEP היוותה 30% מכלל מקרי התמותה. ניתוח נקשר עם שיעור נמוך יותר של תמותה מכל סיבה (יחס הסיכונים, 0.7, רווח בר-סמך של 95%, 0.5 עד 0.9), גם כאשר בוצע תיקנון לגיל, מין והתקפים טונים-קלונים. מהתוצאות עולה רושם כי התועלת בעקבות הניתוח נמשכת, ואולי אף עולה, לאחר 15 שנות מעקב.

גורמי הסיכון לתמותה בקרב החולים שנותחו היו הימשכותם של הפרכוסים ומגורים לבד. 37% מקרב המטופלים שנותחו סבלו מפרכוסים, ולאלה היה סיכון גבוה יותר לתמותה (יחס הסיכונים, 2.1, רווח בר-סמך של 95%, 1.4 עד 3.0) ול-SUDEP (יחס הסיכונים, 3.5, רווח בר-סמך של 95%, 1.7 עד 7.3), בהשוואה לחולים שלא סבלו כלל מפרכוסים בעת המעקב האחרון.

לסיכום, ממצאי החוקרים אשר נערכו על עוקבה גדולה של חולי אפילפסיה הדגימו כי חולים שנותחו הראו שיעורי תמותה נמוכים יותר בהשוואה לחולי אפילפסיה עמידה לתרופות שלא נותחו. הפסקת הפרכוסים היתה הגורם המועיל החשוב ביותר בקרב החולים שנותחו, הן מבחינת התמותה מכל סיבה והן מהבחינה של SUDEP.

מקור:

https://jnnp.bmj.com/content/early/2023/09/21/jnnp-2023-331417

הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה